משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ב׳:ה׳

5 האשה שאמרה אשת איש היתי וגרושה אני – האישה שבאה ומצהירה שהיא נישאה אך היא מגורשת, אף על פי שאינה מוציאה גט, נאמנת – שהיא גרושה, ורשאית להינשא, שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – שהרי לא היו עדים שהיא אשת איש והפה שאמר "אשת איש אני" הוא הפה שאומר "וגרושה אני". בברייתא השנויה בתוספתא פ"ב ה"ב ובבבלי כב ע"א ערוכה הלכה, מעין שלב מקדים של ההלכה שבמשנתנו: "האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה איני אשת איש, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". ברייתא מעינה שנויה בבבלי ובסוגיה מעמידים את ההלכה במקרה "שנתנה אמתלא לדבריה", כלומר הסבירה מה טעם אמרה תחילה שהיא אשת איש, ואף מובאת ברייתא המנמקת בדרך זו את ההלכה ומובא אף מעשה: "ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם: מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן. אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי. וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת". מעין מעשה זה הובא אף בירושלמי כו סע"ג.

6 נושא זה של "נתנה אמתלא לדבריה" נדון במפורט בתלמוד הבבלי. שם מסופר ששמואל שאל את רב שאלה אישית בנושא, ואמנם רב התיר לו, אבל "אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה" לא עשה מעשה בעצמו" – כב ע"ב. בספרות הגאונים השתמר המעשה בשלמותו: "דרב איקלע לבי שמואל, שדר ליה שמואל כסא דברכתא לדביתהו ולא קבילה איכא דאמרי דכי הוות יתבא נדה, מהודעא ליה בכסא דברכתא. ואיכא דאמרי נדה לא שתיא כסא דברכתא. ואמר מר משגרו לאנשי ביתיה במתנה כי היכי דליהוו שלמא, ואי אישתייא אתו לידי הרגל עבירה. ולבסוף אמרה לרב טהורה אני, אלא אחותך היא דאיקלעא לגבאי. ואמינא אי שתייא ליה אנא, היא אמרה לא קא עבדא לי יקרא. אמרנא אשדרתיה לך דתשתייה אינהו. אמר ליה רב אף בזו אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעין זימנין למימרא דקבלה, ואפילו הכי שמואל לא עבד עובדה בנפשיה, וכן הילכתא"– רב נקלע לביתו של שמואל. שלח שמואל כוס של ברכה לאשתו ולא קיבלה יש אומרים שכאשר הייתה יושבת נידה לא שתתה כוס של ברכה, ויש אומרים נידה אינה שותה כוס של ברכה, ואמר האדון שילחו את הכוס לאשתי כדי שיהיה שלום. לבסוף אמרה אשתו של שמואל לשמואל טהורה אני, אלא שאחותך ישבה לידי ואמרתי אם אשתה אני, היא אומרת שאתה אינך עושה לה כבוד. אמרתי אשלחיה את הכוס אליך שאתה תשתהו. אמר לו רב אף בזו אם נותנת אמתלה לדבריה נאמנת. שנה ממנו את המימרה ארבעים פעם, כלומר קיבלה, ואפילו כך לא עשה שמואל מעשה בעצמו, וכן הלכה.

7 שליחת הכוס היה בה מעשה של זימון אינטימי, ואשת שמואל החזירה את הכוס לבעלה, וכך בישרה לו, בקוד הפנימי, שהיא טמאה זמנית. לאחר מכן הסבירה לו שאחותו הייתה אצלה ולכן נמנעה מלשתות את הכוס כדי שהאחות לא תיעלב שלא שלחו אליה כוס כזאת. אשת שמואל אמרה, אפוא, "טמאה אני" ונתנה אמתלה לדבריה, ולכן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ויש להאמין לה, אבל שמואל החמיר על עצמו. בהלכה אחרת בירושלמי כו ע"ג יש ביטוי אחר להחמרתו של שמואל, ושם מדובר בנשים שנשבו ויש חשש שנטמאו.

8 שמואל מבטא חומרה יתרה שנהגו אנשים גם בשאלות רבות אחרות בתחום יחסי האישות, ובכך הם מבטאים חשש אישי להשתמש בקוּלות הלכתיות. עם זאת אין מדובר כאן במי שהחמיר על עצמו לאורך זמן, שהרי מדובר בטומאת נידה שהיא מטבעה זמנית. אמירת "טמאה אני" שבסיפור זה אינה עדות לכך שהיא אסורה לבעלה עולמית, אלא איסור קצר טווח. על מגמת ההחמרה נעמוד להלן בפירושנו לפ"ד מ"ח. מכל מקום, בהקשר הסוגיה הארץ-ישראלית יש ביקורת על החמרת היתר של שמואל, שכן מיד לאחר הסיפור על החמרתו בהלכה מתואר המעשה בבנותיו שנשבו. על רקע זה תובן, אולי, גם החמרתו המיוחדת של שמואל בדין קול באישה.

9 אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני – ואבד לי גטי, אינה נאמנת – לומר שהיא גרושה, שהרי לא מפיה שמענו שהיא אשת איש, אלא עדים מעידים על כך והיא מוחזקת כאשת איש. הלכה זו דומה להלכה ששנינו במשנה ב על הטענה שלקח את השדה מאביו, ודומה להלכה ששנינו במשנה שלאחריה בעדים שטוענים שקטנים או פסולי עדות היו.

10 האשה שאמרה נשביתי – לבין הגויים, וטהורה אני – אבל טהורה אני, שלא נבעלתי לשוביי הגויים, נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהיתיר – היא נאמנת מפני שהיא באה מעצמה והעידה שנשבתה. היא מותרת להינשא לכהן, ואם היא נשואה לכהן היא מותרת לחזור לביתה. לפי ההלכה המקובלת אנו מניחים שהשבויה נאנסה, ואנוסה מותרת לבעלה הישראל אך אסורה לכהן להלן פ"ד מ"ח. הדיון בנושא זה לא היה תאורטי. על יוחנן הורקנוס הראשון סיפרו שאמו הייתה שבויה בימי אנטיוכוס אפיפנס. אמו היא אשתו של שמעון, אחד האחים החשמונאים, ואפשר שמי שנשבתה היא אם אמו קד', יג 292. המחבר עצמו טוען שמבחינה עובדתית הייתה זו רכילות מרושעת בלבד. במקבילה התלמודית מוסב הסיפור על ינאי המלך "שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא" בבלי, קידושין סו ע"א. אין כל ביטחון שאכן השמועה הייתה בדויה, שמועות כאלה יש להן בדרך כלל בסיס עובדתי. על כל פנים, העורכים רצו להגן על כבוד המלך החשמונאי ששימש גם ככהן גדול, אך מכירים בעובדה שאם אמו הייתה שבויה אכן היא אסורה לבעלה. יש להניח שבתקופת מלחמות החשמונאים היו מקרים רבים של שבויות, ומן הסתם רבים מבני העילית הכוהנית היו בנים של נשים שסיפרו שנשבו. כל השאלה הייתה, אפוא, שאלה אישית "בוערת" בעלת חשיבות חברתית.

11 ניתן לפרש שהמשנה והתוספתא בפ"ב ה"ב אינן דנות אלא בהיתר לכהן, שכן לישראל היא מותרת להינשא. כן שונה המשנה בפרק ד משנה ח: "לא כתב לה 'דאם תשתביין אפרקיניך ואתביניך לי לאינתו' =אם תשבי אפדך ואחזירך לי לאישה ובכוהנות 'אחזיריניך למדינתיך' – חייב, שהוא תניי בית דין". לפי נוסח זה הבעל מתחייב לפדות את אשתו השבויה, והיא חוזרת לביתה לחיי אישות מלאים. כפי שנראה בפירושנו למשנה שם נוסח זה מופיע גם בתעודות מדבר יהודה, כולל כתובתה של בבתא האלמנה בשנים הסמוכות למרד בר-כוכבא. עם זאת, במשנה שלנו לא נאמר שמדובר דווקא באשת כהן. אמנם שערי פירושים לא ננעלו, אך לפי פשוטה המשנה עוסקת בסתם אישה. ואכן, כפי שנראה להלן פ"ד מ"ח היו שהחמירו, שלא ברצון חכמים, ואסרו אף על הנאנסת לשוב לבעלה, בין אם סברו שאונס כרצון, ובין אם חששו שמא תחילתה באונס וסופה ברצון.

12 אם יש עדים שנישבית והיא אומרת טהורה אני – לומר לא נבעלתי לנכרי, אינה נאמנת – ואסורה להינשא לכהן, ואם היא נשואה לכהן אינה רשאית לחזור לבעלה. שבייתה של האישה מקוימת בעדים, ואין בידינו לקבל את עדותה לגבי עצמה.

13 אם משנשאת באו העדים – האישה העידה בעצמה שנשבתה ושהיא טהורה והתירוה להינשא לכהן, ומשנישאה באו עדים והעידו שהיא נשבתה. במשנה כלולות שתי הלכות שנזכרת בהן ביאת העדים: אם אמרה "אשת איש אני", ואם אמרה "שבויה אני". המשפט "אם משנישאת באו עדים..." חל, לפי פשוטו, על שתי ההלכות. אבל בתלמוד הבבלי מופיעה גם דעתו של רבה בר אבין שהמימרה נאמרה רק על הסיפא, משום שבשבויה הקלו.

14 הרי זו לא תצא – בעלה אינו חייב לגרשה. בתוספתא ובתלמודים בא מעין שלב נוסף בהלכה זו: "אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים ויתירוה, אלא מתירין אותה מיד. אם משהותרה באו עדים ואמרו נשבית היא ומסתבר שאינם יודעים להעיד אלא שנשבתה אך לא שהיא טהורה הרי זו לא תנשא" פ"ב ה"ב, ובבבלי כג ע"א: "אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים אלא מתירין אותה מיד. התירוה לינשא ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא", ופירשו הראשונים כהלכה: "לא תצא מהיתרה הראשון" תוספות ד"ה באו, ועוד, וכפי שנאמר לפני כן בסוגיה על המשנה: "אמר אבוה דשמואל לא נשאת, נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת", והסוגיה שואלת: "והא לא תצא קתני", ועונים: "לא תצא מהתירה הראשון". כיוצא בו הירושלמי כו ע"ג: "רב חונה אמר לא סוף דבר שנישאת, אלא אפילו התירוה בית דין לינשא". במשנה נאמר שאם נישאה לא תצא, ורב הונא מחדש שאף אם רק התירוה בית דין ואחר כך באו עדים היא יכולה להינשא. הסוגיה מביאה בהמשך כי אכן כך נהגו הלכה למעשה בבנותיו של שמואל: הן נכנסו לבית דין ואמרו מפי עצמן שהן נשבו, ואחרי שהתירון נכנסו שוביהן אך לא ביטלו להן את ההיתר. סוף המעשה שם שהטילו על שמעון בר בא לטפל בהן משום שהיו קרובותיו, ומשמע שלפחות אחת מהן נשא לאישה. מהסיפור בשני התלמודים משתמע כי חכמים נמנעו מלקבל עדות על שבייתן של הבנות כדי לשמוע ראשית את עדות הבנות וליצור, במכוון, מצב של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". מכל מקום, לפי סיפור הירושלמי כל טהרתן של בנות שמואל השבויות נועדה לאפשר את נישואיהן עם בן משפחה שלא היה כהן. מהסוגיה משמע ששבויה כזאת שנטמאה פסולה גם לישראל, וגם אם אינה פסולה מבחינה הלכתית היא נחשבת לפחות ראויה, ולבלתי מושלמת. אמנם לא נאמר ששמעון בר בא לא היה כהן, אבל גם לא שמענו שהיה כהן, ואם הוא קרוב משפחה של שמואל הבבלי הרי שלא שמענו שגם שמואל היה כהן. רק בסוגיה אחת, דרך אגב, נזכר ששמואל היה כהן בבלי, מגילה כב סע"א. מכל מקום, מעבר להיבטים המשפטיים הסיפור כולו יוצא נגד שמירת יתר של טהרה, ומתיר את הבנות בקריצה מסוימת, ובלבד שיהא להן פתח פורמלי. ראוי, אפוא, להסיק מהסיפור כי הייתה רתיעה עממית, אף של ישראלים, מלהינשא לאנוסה וממילא לשבויה, שהניחו שנאנסה. הסיפור, בירושלמי ובבבלי, יוצא כנגד תחושה זו ושולח את קרוב המשפחה לקחת אחריות על השבויות ולשאתן. כללו של דבר, שני התלמודים שווים בהלכה זו שאם באה האישה ואמרה שנשבתה וטהורה היא ויש לה עדים שטהורה היא מתירים לה מיד, ואף אם באו העדים ואין בעדותם עדות על טהרתה היא לא תצא מהיתרה הראשון. הלכה זו היא בניגוד לברייתא בתוספתא הקובעת שלא תינשא.

15 איננו עוסקים בעמדות האמוראים, אך מן הראוי להעיר ששמואל מצטייר בכל הדיונים כמחמיר ביותר, והחמרותיו נראות כבלתי עולות בקנה אחד עם מסורת ההלכה הארץ-ישראלית התנאית והאמוראית. הן מבטאות בדרך כלל גישה מחמירה ביותר. יש להניח שלפנינו הד להלכה הבבלית הקדומה המקורית עוד לפני שהושפעה מהתגבשות ההלכה הארץ-ישראלית שהועברה לבבל. עוד יש להעיר שהמשנה כפשוטה אומרת "לא תצא" ומתכוונת לכך שהאישה תישאר בבית הבעל שנשאה ואין הכרח לגרשה בשל כך, אבל אין המשנה עוסקת בשאלה האם היא רשאית להינשא אלא להפך, הנישואים נערכו במסגרת פרטית וחכמים מתייחסים לשאלה רק בדיעבד. אפשר כמובן לפרש אחרת, אבל בפשט הדברים אין בית הדין נזכר במפורש והתלמודים הם שמערבים את בית הדין ומציגים אותו כאילו הוא זה שמאפשר את הנישואים, והם מעיילים לתוך המשנה את התובנה שהחלטת בית דין כמעשה. עדות זו מצטרפת לרשימה ארוכה של מקרים שבית הדין התלמודי מרחיב בהם את מוטת הכנפיים של האכיפה שלו, ואת הרשימה נציג במבוא למסכת נדרים.